תינוק לשתי אימהות ואב אחד – הכיצד?

לכל אחד מאיתנו יש שני הורים ביולוגיים שתרמו את תאי המין שלהם ושמהם נוצרנו. הטכנולוגיה של ההפריה החוץ-גופית יוצרת אפשרויות חדשות להתערבות בתהליך הזה המערערות את הבסיס והתבנית הרגילה של מנגנוני הרבייה שלנו כמין.

כל אחד מתאי המין, הביצית מחד גיסא ותא הזרע מאידך גיסא, עבר הליך של התמחות קיצונית שהכשיר אותו למלא את ייעודו. תא הזרע המצויד בשוטון מביא את המטען הגנטי של האב ואברון הנקרא צנטרוזום המאפשר למנגנון חלוקת התא לפעול מרגע ההפריה ואילך. זה מנגנון המגן עלינו מפני רבייה אל- זוויגית.

הביצית היא התא הגדול ביותר בגופנו. בנוסף על המטען הגנטי שהיא נושאת יש בה חומרי תשמורת רבים הנדרשים להתפתחות העובר בשלבים הראשונים של התפתחותו. וזאת כיוון שכל התכנות הגנטי של הגנום הקובע את התפקוד של סוגי התאים הרבים שבגופנו נמחק בעת יצירת תאי המין. עד שיהיה ״תכנות״ מחדש של הגנום, העובר תלוי במאגרים שיש לו בביצית. ליקוי כמותי או איכותי במאגר הזה יוביל לכך שהעובר לא יצלח את הרף הראשוני בהתפתחותו. בנוסף לכל חומרי התשמורת האלו יש בביצית אברונים הקרויים מיטוכונדריה (מיטוכונדריון ביחיד). אברונים אלה מייצרים את האנרגיה עבור התא בצורת מולקולה הקרויה ATP. אברונים אלה מכילים חומר תורשתי בצורת DNA מיטוכונדריאלי ומשכפלים את עצמם באופן מסונכרן עם חלוקת התא. לכל פרט מאיתנו יש את האברונים הללו שקיבלנו אותם מאם קדמונית משותפת. המיטוכונדריה שמקורם מתאי הזרע מתנוונים מיד לאחר ההפריה.

גודלה ואיכותה של אוכלוסיית המיטוכונדריה משפיעה גם על אופן התפתחותו של העובר בשלבים הראשונים, לפחות עד רכישת עצמאותו הגנומית.

זה היה הבסיס הלוגי לניסיון שעשיתי לפני כעשרים שנה בעת עבודתי בארצות הברית בניסיון לשפר את סיכויי ההשתרשות של עוברים שנוצרו בהליך של הפריה חוץ-גופית. ישנם מקרים שבהם העוברים הנוצרים אצל זוגות הסובלים מאי-פריון אינם מתפתחים בצורה אופטימלית באופן עקבי בנסיונות חוזרים ואינם משתרשים ברחמה של האם. בניסיונות קליניים שביצענו אז בארה״ב, בישראל ובאיטליה הושגו הריונות ונולדו ילדים בריאים. מעקב אחר חלק מהם הראה קיום של אוכלוסייה מעורבת של מיטוכונדריה עד גיל שנה. בארץ בין השנים 1998 ו-1999 טיפלנו ב-15 זוגות עם משך עקרות ממוצע של כ-8 שנים ומספר ממוצע של 11.8 נסיונות IVF כושלים. בעקבות הטיפולים נולדו 6 ילדים (זוג תאומים אחד) בריאים. הטיפול נעשה בעת הפריית הביצית, ותוך כדי הזרקת הזרעון לתוך הביצית הוזרקה גם ציטופלזמה מביצית של אישה שתרמה אותה לצורך זה. בתחילת שנות האלפיים אסר מנהל התרופות והמזון האמרקאי על ביצוע טיפולים מן הסוג הזה בגלל חוסר הוודאות של השלכותיו . ובעקבות זאת אסר גם משרד הבריאות בארץ את המשך המחקר הזה.

לאחרונה גילו חוקרים בבריטניה עניין מחודש בגישה זו מתוך כוונה למצוא דרך לטפל במגוון מחלות מיטוכונדריאליות שלהן השלכות בריאותיות קשות. שכיחות המחלות האלה היא 1:4000 לידות חי והן נגרמות כתוצאה ממוטציות ב- DNA המיטוכונדריאלי. החוקרים אינם יודעים עדיין כיצד מתפתחות מוטציות כאלה וכיצד הן מורשות מדור לדור. אולם קיים סיכוי שבמשפחות כאלה הטכנולוגיה של תרומת ציטופלזמה מביצית בריאה עשויה לסייע בפתרון. קהילה של מדענים בבריטניה מתעניינת באפשרות טיפולית זו ובימים אלה מתקיים דיון, בחלקו גם ציבורי, באפשרות להתיר טיפולים כאלה בהתוויה הזו.

כמו תמיד המדע והאפשרויות הטכנולוגיות מקדימות את ההמגבלות האתיות היוצרות בציבור רתיעה מטיפולים רפואיים חדשניים. בשעתו ההתייחסות להליך ההפריה החוץ גופית הייתה במושגים של ״מיפלצתיות״ וחשש מההשלכות הלא-טבעיות של ההליך הרפואי הזה. בשנת 2012 זכה בוב אדוארדס, ממציא השיטה, בפרס נובל לרפואה לאחר שזכה במשך שנים ללעג ובקורת קשה מהממסד הרפואי בבריטניה ומחוצה לה על הפיתוח של ההליך הרפואי החשוב הזה. הליך ההפריה החוץ-גופית מביא כיום ברכה למיליוני זוגות בעולם ומאפשר פיתוח שיטות למניעת הולדה של ילדים חולים במחלות גנטיות חשוכות מרפא.

כל טכנולוגיה חדשה בין אם רפואית או טכנולוגית אחרת נושאת בחובה ברכה, אך בד בבד יכולה להיות מקור לקללה. לשמחתנו, קיימים בחברה מנגנוני פיקוח ובלמים שתפקידם למנוע ניצול לרעה של פיתוחים כאלה.